על הניתוק בין תכנון ומדיניות

לעיתים קרובות “מצוקת חניה” היא מצוקה מדומה אשר אינה נובעת ממחסור בשטחי חניה אלא מפער שבין מחיר החניה הנמוך ברחוב למחיר החניה הגבוה יותר בחניונים שבסביבה. פער זה מעודד את הנהג החסכן לבלות דקות ארוכות בציד חניה ברחוב ואת הנהג הנוטה לשבירת מוסכמות ולחוסר ההתחשבות, אף לחנות באופן בלתי חוקי. למראית עין, עלול הצופה התמים לפרש את

התנהלות הנהגים כעדות למחסור חריף של חניה, אך המציאות מראה לעיתים כי מחסור כזה אינו קיים באמת, וגם במקומות שלגביהם רווחת התפיסה שיש “מצוקת חניה,” נמצא כי בפועל יש די והותר מקומות חניה והמחסור הוא לא פעם בידע לגבי מספרם, מיקומם (גם ברחוב וגם בחניונים ציבוריים ופרטיים) ושיעור תפוסתם לאורך היממה. על אף שההחלטה על יציאה לסיבובי חיפוש מייגעים אחר חניה נדמית כרציונלית מנקודת מבטו של הנהג הבודד, היא אינה רציונלית מבחינה חברתית, שכן היא גורמת לזיהום אוויר מיותר, מוסיפה לגודש התחבורתי ופוגעת במשתמשי הדרך האחרים. במקומות  שבהם  מחיר  החניה  ברחוב  דומה למחיר החניה בחניונים (לדוגמה, באמסטרדם,) נהגים התרים אחר מקומות חניה פנויים ברחוב כמעט שאינם נראים. אם כן, מעתה אל תאמרו “מצוקת חניה,” אלא אמרו “מצוקת ניהול חניה.” הניסיון מראה שגם בשכונות מגורים שבהן החניה ברחוב אינה מנוהלת כראוי, אפילו החניות הפרטיות הצמודות לבנייני המגורים סובלות לעיתים מתת ניצול. למעשה, כל פעולה שמתווספת לשגרת הכניסה לחניה פרטית – המתנה למתקן רובוטי, ירידה לחניון תת־קרקעי, פתיחת שער הגוזלת זמן או תמרון אל מקום חניה בירכתי הבניין – מפחיתה את ניצול החניות הפרטיות. לעיתים, שיעור התפוסה של חניות פרטיות עומד על70-60% בלבד בזמן שברחוב היא גבוהה מ־,100% כשכלי רכב עומדים על מדרכות וחוסמים גישה למעברי חצייה. בשכונות חדשות עתירות חניונים תת־קרקעיים אנו עדים לפערים אפילו גדולים מאלה. מדיניות חניה היא נושא פוליטי טעון וככזאת היא משמשת זירת מאבקים בין נבחרי ציבור, בין הציבור והרשויות ובין תושבים ובעלי עסקים. מדיניות חניה שגויה, או היעדרה של מדיניות ניהול חניה ותמחורה, פוגמת גם בניסיונות לשפר את המרחב הציבורי ומעכבת קידום של אמצעי תחבורה בני-קיימא והיא הולכת יד ביד עם התנגדות תושבים ועסקים לכל צעד שנעשה בכיוונים אלו. ראוי ליצור מנגנונים שיקטינו את החיכוכים הללוובו בזמן ישפרו את השירות לכלל הגורמים בעיר.