השפעת החניה על הגודש בכבישים ועל יעילות התחבורה הציבורית

מחקרים רבים מצביעים על קשר ישיר בין זמינות החניה ומחירה לבין בחירת אמצעי התחבורה. ככל שמספר מקומות החניה גדל וככל שמחיר החניה יורד, כך עולה הסבירות שאנשים יבחרו להתנייד ברכב פרטי, גם כאשר מדובר בנסיעות ממקור ואל יעד הנגישים היטב בתחבורה ציבורית. שימוש מוגבר ברכב פרטי מוביל להגברת הגודש התחבורתי, שפוגע ישירות ביעילות התחבורה הציבורית: גם משום שהיא פועלת על אותם הצירים ונפגעת מהפקקים, וגם משום שהירידה במספר המשתמשים בה מובילה לצמצום השירות ולירידה נוספת באטרקטיביות שלה - מעגל אכזרי שקשה לצאת ממנו.

בשנים האחרונות ניכרת מגמה מובהקת במדיניות הממשלתית לעודד מעבר לאמצעי תחבורה בני־קיימא - הליכה, אופניים ותחבורה ציבורית. עם זאת, ברמה המקומית אנו עדים לרשויות שמצהירות על תמיכה במדיניות זו, אך בפועל ממשיכות להוסיף חניה (לעיתים חינם) או אף להוריד מחירי חניה בניסיון לפתור את “מצוקת החניה”. מדיניות זו עומדת בסתירה חזיתית למגמות הממשלה.

לצד זאת, נטען לעיתים שאין מקום לתמחר חניה לפני שקיימת תחבורה ציבורית מספקת. טיעון זה שגוי משתי סיבות מרכזיות:

1. דווקא תמחור החניה מסייע לשיפור התחבורה הציבורית, משום שהוא מצמצם את השימוש ברכב פרטי, מפחית גודש ומשפר את תנאי הפעולה של התחבורה הציבורית.

2. גם בהיעדר תחבורה ציבורית זמינה, אין זה פוטר את הרשויות מהצורך לנהל את החניה בצורה חכמה. חניה היא משאב ציבורי יקר, ולעיתים קרובות אנו עדים לכך שהוא אינו מנוצל בצורה יעילה: חניונים נותרים ריקים בזמן שהרחובות הסמוכים עמוסים, או שמוקדי פעילות מרכזיים סובלים מעומס חניה חריג, בעוד רחובות סמוכים פחות מנוצלים. תמחור חניה הוא אמצעי מרכזי לתיקון עיוותים אלה, הוא משקף את הערך האמיתי של החניה במיקומים ובזמנים שונים, מכוון את הביקוש, ומסייע להקצות את המשאב למשתמשים שהכי זקוקים לו. תמחור אינו עונש - הוא כלי ניהולי שנועד לשפר את השימוש במשאבים הציבוריים לטובת כלל הציבור.