תקן החניה והשטחים המוקדשים לחניה

תקן החניה קובע את מספר מקומות החניה שיש לספק למבנים על פי שטחם, אופיים, השימושים בהם ו/או מספר יחידות הדיור שבהם. בשנים האחרונות עודכן תקן החניה הארצי ומספר מקומות החניה הנדרשים הופחת משמעותית. כמו כן, הוא שונה באופן חלקי מתקן מינימום לתקן מקסימום, כלומר במקום שמותר יהיה לספק יותר חניות ממה שדורש התקן, ניתן היום לספק חניות רק עד הגבול העליון שקובע התקן. חלק גדול מהתקנים הם גם תקני טווח, עם שחילוב בין מינימום למקסימום ואף תקנים הקובעים במדיוק כמה חניות יש לספק (כלומר ללא טווח כלל). השינוי הגדול ביותר נוגע לאזורי מסחר ולאזורים הקרובים לצירים ראשיים של תחבורה ציבורית. יחד עם זאת, ערים רבות אינן ממהרות לאמץ את האפשרות להפחית את מספר מקומות החניה, בעיקר כשהדבר נוגע למגורים. לרוב משקפים תקני חניה את ההנחה כי כמעט כל משק בית מחזיק לפחות ברכב פרטי אחד. בנוסף, תקני החניה, הן הארצי והן העירוני, אינם מתייחסים למחיר החניה ולרוב בוחנים כל מבנה בנפרד ובמנותק ממצאי החניה הכולל באזור.

בערים רבות חניה היא שימוש הקרקע שלו מוקצה השטח הגדול ביותר לאחר מגורים, שטח כולל שעלול להיות כמעט זהה בגודלו לסך השטחים המוקדשים לשאר השימושים שאינם מגורים. בירושלים, לדוגמה, סך שטח יחידות הדיור הוא כ־19 מיליון מ”ר בעוד שסך שטח החניה הוא בין 5 ל־7 מיליון מ”ר (כולל חניה לאורך הרחוב.) בסך הכול מדובר בשטח הגדול פי עשרים וחמש משטחו של גן סאקר בעיר ואף גדול משטחו של פארק הירקון בתל אביב. כלומר בירושלים, בעוד שכל אדם  מסתפק במרחב מגורים צנוע העומד על כ־22 מ”ר בממוצע, זוכים כלי רכב נייחים במרחב מחיה של כ־30-25 מ”ר בממוצע (וזאת, כמובן, מבלי שחישבנו את שטח הכבישים). סך שטח המבנים לכלל השימושים שאינם מגורים הוא כ־12 מיליון מ”ר בלבד.

זכרו שבסופו של דבר, תקן החניה מנסה למנוע מצב בו החניה גולשת לרחוב. אך כפי שתראו ב־14 הצעדים שלנו, ניהול, ובעיקר תמחור נכון, של חניית הרחוב, עשוי להפוך את התקן, בייחוד זה הקובע רף מינימלי, למיותר. עם ניהול ותמחור של חניית הרחוב, ניתן להשאיר את ההחלטה על כמות החניות במבנים ליזמים.