3."כולם יכולים לחנות - כולם צריכים לשלם." שפרו את הנגישות על ידי ביטול הפטורים מתשלום, כולל לבעלי תג חניה לנכים

מדיניות חניה צריכה להתמקד בניצול מירבי של משאב החניה וביצירת זמינות לחניה קרובה ונגישה, לכן אם רשות מקומית מיישמת בהצלחה את שלבים 1 ו־2 לשם כך בהם מנגנון המחירים הוא המרכיב המרכזי, עולה החשש כי נהגים יחפשו דרכים לעקוף את התשלום, בעיקר דרך ניצול לרעה של פטורים, דבר שעלול לסכן את הצלחת המדיניות. למרות שהפטורים ניתנו מתוך כוונה טובה, הם יוצרים תמריץ חזק לעקיפה וניצול, ועלולים לגרום לנזק משמעותי. לכן, יש לבטל את הפטורים מתשלום עבור חניה, כולל עבור מציגי תג נכה.

למרות שהמלצה זו עשויה להיראות קרה וחסרת רגש, המדיניות הנוכחית, שאינה מחויבת על פי חוק אלא מיושמת עצמאית על ידי הרשויות המקומיות, מעניקה פטור מלא מתשלום לכל מציג תג נכה. בפועל, מדיניות זו פוגעת בנגישות ובשוויון ההזדמנויות עבור הציבור הזקוק למקומות חניה, במיוחד אלו הזקוקים לחניה יותר מכל.

כלומר, הקצאת מקומות חניה נגישים בסמוך למוקדים מרכזיים היא כלי חיוני לשיפור הנגישות. עם זאת, מתן פטור מתשלום בגין הצגת תג נכה דווקא מחבל בנגישות. מאז 2002 חלה עלייה של כ-350% במספר תגי הנכה שהונפקו, לעומת עלייה של 50% בלבד במספר הנהגים המורשים. גידול זה נובע בחלקו מהזדקנות האוכלוסייה ומטכנולוגיות מתקדמות שמקלות על התאמת רכבים לנהגים עם מוגבלות. עם זאת, גורם משמעותי נוסף הוא הפטור המלא מתשלום, שיוצר תמריץ להשיג תג חניה לנכה, לעיתים גם בדרכים מפוקפקות. בנוסף, קיימת תופעה נרחבת של שימוש לרעה בתגי נכה על ידי בני משפחה, גם כאשר אין בכך צורך אמיתי. כך, מקומות חניה נגישים אינם זמינים, ומקומות חניה בכחול-לבן, שמטרתם לאפשר תחלופה גבוהה לטובת נגישות לעסקים, אינם ממלאים את ייעודם. ישנם אזורים שבהם כמעט 50% ממקומות החניה תפוסים בכל רגע נתון על ידי רכבים עם תג נכה.

תופעת השימוש לרעה בתגי נכה ובתגים אחרים המעניקים פטור מתשלום אינה ייחודית לישראל, והיא בעיה מוכרת במדינות וערים רבות בעולם. לדוגמה, בבריטניה דווח כי למעלה ממחצית מתגי החניה לנכים מנוצלים לרעה. ארצות הברית, שבה קיימות גישות שונות לנושא, מהווה מעין מעבדה לבדיקת ההשלכות: במדינות שבהן מחזיקי תג נכה זכאים לחניה חינם וללא הגבלת זמן, נפוצה מאוד תופעת הזיוף והשימוש הלא חוקי. לעומת זאת, במדינות שבהן כולם מחויבים בתשלום, בעיות אלו כמעט ואינן קיימות. בשנים האחרונות, יותר מדינות וערים בעולם אימצו את המלצת מינהל הכבישים הפדרלי ליישום מדיניות ״כולם יכולים לחנות — כולם צריכים לשלם״. יישום המלצה זו הוביל לתוצאות מידיות: זמינות מקומות החניה הנגישים והמקומות בתשלום עלתה, ומספר הבקשות לתגי נכה פחת משמעותית.

חלק מהערים אימצו מדיניות דו-שלבית, המבחינה בין סוגי התגים (בדומה לישראל). תג המקביל לסמל כיסא הגלגלים מעניק פטור מתשלום, בעוד שתג הדומה לסמל המשולש מאפשר חניה במקומות נגישים אך אינו מקנה פטור מתשלום עבור חניה בהם או במקומות רגילים. אם נדרש סיוע כספי לאנשים עם כושר השתכרות נמוך, ניתן להעניק אותו בדרכים חלופיות, למשל באמצעות סבסוד אמצעי נגישות מאותו מקור הכנסה. בנוסף, ניתן לשלב כלים טכנולוגיים למניעת שימוש בלתי חוקי בתגי נכה. עם זאת, יש לזכור כי לעיתים אדם אחר מסיע את מחזיק התג או בדרכו לאסוף אותו, ואי-הכרה במקרים כאלה עלולה להעניש גם אנשים ישרים לצד אלו שמנסים להימנע מתשלום.

כל שינוי במדיניות יש לקדם בדיאלוג, ואם ניתן, גם בשיתוף ארגונים המייצגים את אוכלוסיית הנכים. דוגמה לכך ניתן למצוא בבולטימור, מרילנד, שם בוטל הפטור מתשלום עבור מחזיקי תג נכה בשנת 2014.